עוצם עין אחת | תיקו 0:0 \ Uzi Zur
עוצם עין אחת | תיקו 0:0
מאת עוזי צור
תערוכת בוגרי המדרשה לאמנות בבית ברל, אוצרות טליה קינן ואנג'לה קליין. בצלאל, תערוכת סוף השנה, הר הצופים, ירושלים
במשחק הגמר השנתי בין המדרשה לאמנות בבית ברל לבצלאל לא היו מנצחים אלא רק מפסידים, או נכון יותר מפסידה אחת: האמנות. חדרים על גבי חדרים של ציור רע, צילום רע, וידיאו רע, מיצב רע - נדמה שהכל מהול ומדולל. לאן נעלם הקול הבוסרי, הבועט, הטועה, ההולך לאיבוד? הניסיון של רבים מהבוגרים ללהטט בתחומים שונים מותיר אותם לרוב קרחים מכאן ומכאן. במדרשה לאמנות זו חובבנות מהסוג הדביק, דלות לא צפויה מאנשים צעירים. ובבצלאל הדלות עטופה במעטה של מקצוענות שיווקית, אבל אלה הן לרוב תפאורות. היכן הם המורים המעוררים את האחר, את הקול הפנימי? הדבר מפליא במיוחד בשל דרכי הלימוד השונים של שני המוסדות - החלוקה למגמות בבצלאל וההתנסות הכוללת במדרשה. אולי המכשול טמון בניגוד הבלתי אפשרי שבין האמנות לאקדמיה. האם אפשר בכלל ללמד אמנות מעבר ללימוד הכלים הבסיסיים? האם בעידן העכשווי יכול אמן מוכשר להצליח גם אם איננו בוגר מוסד אקדמי? ואולי על מבקר האמנות להימנע באופן גורף מביקור בתערוכות גמר, ולפגוש את האמנים אחרי שעברו את השלב הבעייית הזה.
בתצוגה במדרשה לאמנות, באותה אחוזה חקלאית לשעבר, היו רק שני קודקודים חריגים בשונותם, באיכותם, וביניהם אדמה חרוכה כמעט. תערוכתו של ניר אדוני היא היצירה החוצה ראשונה את קו הגמר גם בתחרות שבין מגמות האמנות - יצירה שלמה, בשלה, פואטית. המבקרים עוברים מהאור שבחוץ אל הפנים והחושך, מבעד לצריף עץ, ואור שקיעה דועך והולך מאחורי צללית גזורה בפרטנות; זו פנורמה של חורבות, חורבות רומנטיות וחורבות תעשייתיות - והחיזיון מלווה בקול הלמות תופים. על הקיר הנגדי, בגומחה מוארת בירוק, מוצפנת צלליתו של צמח משומר, כצמח האחרון עלי אדמות. הקודקוד השני היה מיצב השקופיות של פלג דישון, שהצטיין בקסם האפל והתחבר לנוף מעיק, שואתי ובדיוני כאחד: מגזרות נייר שבראו תפאורות רפאים, ואחר נסרקו בסורק כמבעד לפילטר הזוי.